הדבר המרכזי בלימוד תורה...

סיום מסכת, כמובן, הוא אירוע שמח מאוד, אירוע שמלמד על התמדה, על רצון חזק ועל מעבר על חלק חשוב של הש"ס, מתחילה ועד סוף. לכן מקובל לערוך סעודה בסיום מסכת, הנחשבת לסעודת מצווה לכל דבר (כולל היעד הנכסף כל כך של "פטור מתחנון"), המציינת את השמחה הגדולה.

אולם, סיום מסכת הוא גם אירוע שיש בו קו של עצב... כי אנחנו מסיימים ונפרדים מחלק חשוב של הש"ס, חלק העוסק בנושא, מקיף אותו, מדבר עליו ומשדר את ההתייחסות של חז"ל לתחום שלם בחיינו. מסכת שלימה היא כמו שירה. במובן שהמסר שלה הוא לא רק מה שנכתב בפועל, אלא גם המבנה, הנושאים שנבחרו, הטון, אופי הלימודים, ההקשרים וגם מה שלא נאמר בפועל. זה עניין של אווירה, של מסר סמוי ושל בחירת מילים ודרכים. לא הרי מסכת קידושין, עם סגנונה המבוסס על דרשות פסוקים ולימודים בשלוש עשרה מידות, למסכת כתובות שבה יש לימודים הלכתיים מגוונים ו"חישוביים", ושתיהן, כמובן, שונות מבבא קמא השכלית אנושית כל כך. בדיוק כמו בשירה, גם במסכת יש הרבה חללים, דברים שלא נאמרים ונועדים להתמלאות על ידי דברים אחרים ולימודים לא ישירים. הבחירות של חז"ל אורגות מסכת שלימה סביב נושא אחד ובעצם מקפלות את כל ההתייחסות של תורה שבעל פה לתחום במסכת. הדבר מותיר, כמובן, גם שאלות גדולות, כמו לדוגמא השאלה מדוע נושא האבלות מטופל ברובו דווקא במסכת מועד קטן, אולם שאלות אלו הן מורות דרך להבנה עמוקה יותר של המסכת והתחום שהיא מקיפה. עומק אחרי עומק, קליפה אחרי קליפה ושלב אחרי שלב, דברי חז"ל, בכלליות ובפרטות, מובילים אותנו להבנה נוספת של התחום כולו- החל מדיני ממונות עבור דרך יחסים משפחתיים וכלה ביחס ישראל לאומות.

לימוד כזה מצריך שלבים רבים וגישה מיוחדת. בשירה, כמו בשירה, יש צורך ראשוני להבין את המילים עצמם, את המהלך ואת שלביו השונים, לאחר מכן יש לגשת ל"עומקים הנראים לעין", של דיון, השוואות ממקום למקום, עיון בבחירת המילים ובקושיות שצצות מהכתוב ועוד "קשיי תוכן". השלב הבא הוא חשיפת העומק, המהלכים, הדעות, הגישות השונות של כל חכם וחכם בגישתו לסוגיה... רק לאחר מכן ניתן לנסות ולהבין את השירה עצמה, את ההקשר ואת החללים שבין המילים, שיוצרים ומגבשים את הגישה. ככל שמתקדמים במעלה השלבים הלימודיים המאמץ הנדרש עולה וממילא גם מתמעטים ה"שותפים לדרך"- אלו שמוכנים ללכת במסלול ולקלוט את האווירה, את העומק הגדול שמשדרים דברי חז"ל. הדוגמאות פשוטות וברורות מאליהן- כמעט בלתי אפשרי לבקש מחתן לפני חופתו לעבור על מסכת קידושין, כתובות וגיטין כדי לקבל ולהתרשם מהיחס התורני לחיי משפחה ולמורכבותם, המאמץ הנדרש הוא גדול מידי לחלק גדול מהלומדים ואז יש צורך לעסוק בתורה חלקית משהו, לקרוא ספרי הדרכה, לעיין בפסקים "הלכתיים" בלבד או למצות את הכל בשיחת הלפני חתונה עם הרב. וזה חלקי. לא רק חלקי במובן שזה לא מקיף את הכל, כי את הכל באמת אי אפשר להקיף, זה חלקי כי בכלל לא מתקרבים לשירה שבתורה, כי החללים שאותם היינו אמורים למלא בעזרת העומק והארומה והמידות הטובות וקבלת הדברים בלב שלם נותרים חלולים והופכים לשאלות במקום לתשובות. יותר מזה, אני סבור (ויש לדברים סימוכים בכמה מקומות ב"ספרים הקדושים") שעיקר לימודם של חז"ל נע דווקא במעגל הזה- המעגל של ההתחברות הנפשית שבאה אחרי היגיעה הגדולה ועולם המידות השלם. אחרי שחז"ל היו גם ענווים, גם צדיקים, גם קדושים וטהורים, גם למדנים וגם פלפלנים ועוד מגוון רחב של מידות- רק אז הם ניגשו לדרשות התורה שבכתב ושלפו ממנה דרכי חיים שלימות והרשו לעצמן לדרוש פסוקים בגישה ובדרך שנראית כיום כמעט נבואית ולעיתים קרובות "מנותקת" מהמילים הישירות של הפסוק, דרך שהתבססה על ה"אווירה", ההתחברות הנפשית לתורה והמידות לא פחות ממה שהתבססה על י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. המידות, האישיות של חז"ל וההתייחסות התורנית הפנימית לנושאים השונים הן שהכתיבו את אופיה של כל מסכת.

לנו נותרה העבודה ההפוכה- החשיפה של העומק הטמון בדברים, הגילוי של האמירות הטמונות בפרטי ההלכות, ההקפדות, המנהגים וההקשרים השונים, החיבור של עוד נקודה לנקודה הנראית, במבט ראשון, רחוקה כל כך, חיבור שמעביר לנו בשפת התורה שבעל פה את המסר האלוקי הטמון באותו נושא. עבודה גדולה שהיא גם הנאה גדולה כי היא ממש, באמת ובתמים, כבשונו של עולם.